מיוחד לט׳ באב: ״יותר מידי אנשים נפלו כדי שנוותר״ – סיפור מעורר השראה של שני בוגרי מכינות שנפצעו במלחמה

על א׳ ועמית בר אולי שמעתם כבר באתרי החדשות – סיפורי פציעה שהם קודם כל התמודדות אישית מעוררת השראה וגם סמל לאומי של גבורת דור לוחמי תשפ״ד. לקראת תשעה באב, שוחחנו איתם על הפציעה, תהליך השיקום והליווי של המכינה לאורך הדרך

סיפורו של א׳, בוגר מכינת איתן מסיירת נח״ל

בבוקר ה-7 באוקטובר א׳, בוגר מכינת איתן, התעורר למשמע האזעקות בביתו שבאופקים. הוא יצא בדיוק מבוחן מ״מ, הבוחן האחרון שחותם את קורס הקצינים. א׳ ידע שהוא הולך להתגייס לקרבי כבר בכיתה י״א, כשיצא למסע לפולין: ״הבנתי את הערך של שירות קרבי בעקבות ההיסטוריה. היום, אחרי ה-7 באוקטובר, הערך אפילו קרוב יותר״. כשא׳ הבין שמדובר באירוע פח״ע הוא יצא החוצה מביתו ודרך את נשקו. מהר מאוד מצא את עצמו בתוך שדה הקרב, כשהוא נלחם עם בוגר נוסף של מכינת איתן, אבי בוזגלו ז״ל, ועם יצחק בלטי ז״ל, תושב העיר אופקים. בתוך קרב היריות, כשהם מעטים מול עשרות מחבלים, בוזגלי ובלטי ז״ל נפגעו. א׳ נפגע וספג כמה כדורים בגוף, בבטן וברגל. א׳ מפנה את עצמו לבנייני מגורים בעוד שהשכנים חוששים לפתוח לו את הדלת. לאחר שמשפחה אחת האמינה לו והכניסה אותו לביתה, מפנה אותו בסחיבת פצוע, בוגר נוסף של מכינת איתן, איש השב״כ נ׳, לרכב של אימו של א׳ – טלי, הגיבורה שפינתה פצועים רבים תחת אש, ביניהם גם את בנה.

״כשהגעתי לסורוקה כמעט כרתו לי את הרגל, אני עד היום חי עם קליע בגב״. א׳ לא נתן לפציעה להכניע אותו. בזמן המלחמה בחוץ, הוא נלחם מלחמה פנימית, יום-יום, כדי שיוכל לחזור לשירות קרבי: ״אני עכשיו בשיקום יום ותוך כדי אני עושה תפקיד בניוד המבצעי. חזרתי לפני חודש וחצי לשרת. השיקום הוא לא ספרינט הוא מרתון, יש עליות ירידות וקשיים. מסתכלים קדימה תמיד. יותר מידי אנשים נפלו כדי שנוותר. אין לנו ארץ אחרת. אין מדינה אחרת. אנשים שילמו עליה בדם שלה. למרות כל מה שעברתי אני לא חושב שיש לי את המותרות לא לתרום עוד פעם או לא להילחם. זאת הרוח של האנשים שהיו איתי בפלוגה או של חברים שלי שהיו במסיבה, כמו ענר שפירא ז״ל. אין לי את המותרות כי אין לנו ארץ אחרת. אנחנו נלחמים פה נגד אויב אכזרי מאוד שמגיע בכל מיני צורות״.

א׳ סיפר על המקום המשמעותי שתפסה המכינה בחייו גם לפני ה-7 באוקטובר: ״המכינה נתנה לי הרבה לפני השירות והפציעה, וגם אחרי – החברים מהמכינה הגיעו לבקר, התקשרו, שאלו לשלומי, עטפו אותי. גם ראש המכינה ומנהל העמותה ליוו אותי באופן צמוד".

א׳ מתעקש שהבחירה לחזור לשירות קרבי היא טבעית: ״מה שמחזיק אותי זו הבנה יותר עמוקה שאם הם נלחמו ונפלו מי אני שאוותר כי קשה לי. אתה לא יכול לוותר כי קצת קשה לך כשאנשים מסרו את נפשם. הסיכויים שלי היו 99% למות. לאחוז שהשאיר אותי בחיים יש סיבה, וזה מה שגרם לי לחזור לשירות״.

סיפורו של עמית בר, בוגר מכינת בית ישראל מגדוד נח״ל 931

״כשעומדים על גבול עזה בשני טורים, עם הפנים להיכנס, אתה מסתכל לצדדים ואומר: אלה שני טורים שמכילים את כל האוכלוסיות: כל עם ישראל עושים את זה ביחד כי המטרה שלנו חשובה, מעל הכל. כולם נמצאים בטורים האלה. בני דתות שונות, מוצאים שונים, רקעים שונים. למרות הפחד והחששות, אתה באמת רוצה להיכנס – אתה רוצה להגן העל המדינה״. כך בחר עמית להתחיל את סיפור הפציעה שלו. ״אחרי שבוע בעזה נהרג נועם יוסף אבו ז״ל מהפלוגה שלי. אנחנו הבנו שאנחנו במלחמה. היינו שם במשך חודשיים לכניסות ויציאות עד הפציעה שלי״. בתוך סיפור הפציעה שלו, עמית נושא כאב גדול גם על מי שאיבד בדרך, כאילו זה פצע פתוח בפני עצמו: ״באחד מהאיתורים שהגענו אליו, הגענו לבית מסוים והיינו בארגונים של הסביבה והכנו את הנשקים. מתוך הרעש של המלחמה, היריות והפיצוצים, שמענו מישהו שר בשמחה – זה היה שאולי גרינגליק ז״ל. כולם הצטרפו אליו״.

לאחר כמה שבועות נוספים, באחת הכניסות לעזה, עמית היה בין בניינים כשמספר מטענים התפוצצו. רגלו נפגעה קשה מקריסת המבנים: ״שמו אותי על אלונקה. לא הבנתי כל כך מה קורה, הכל היה אפור. חשבתי שאני הולך למות. פינו אותי במסוק לבית החולים, לא רציתי לדבר עם ההורים שלי כי חששתי שאני הולך למות, לא רציתי להכאיב להם. בבית החולים קטעו לי את הרגל. לאחר הקטיעה, התמודדתי במשך חודש ארוך עם זיהומים וחיידקים בעקבות הפציעה. לאחר חודשיים בבית החולים בלינסון הועברתי להמשך שיקום והחלמה בתל השומר. זו הייתה תקופה של עליות וירידות וניתוחים״.

עמית מספר שחבריו למכינה לא הרפו ועטפו אותו במהלך התקופה הקשה, לאחר הפציעה ולאורך השיקום: ״המכינה החזיקה וחיזקה אותי. הם באו אליי כמה פעמים, שימחו אותי, הגיעו לבקר. כשיצאתי הביתה גם עשינו אצלי ערב לימוד, אליו גם ראש המכינה הגיע. המשפחה, החברים, המכינה, כולם עטפו אותי ונתנו לי כוח. גם הספרים נתנו לי כוח בימים לא פשוטים: חיים שפירא ואתגר קרת, שני סופרים שקראתי במהלך השירות הצבאי, תמכו בי ואנחנו עד עכשיו בקשר. הכאבים בעקבות הפציעה, הם מאוד מאוד חזקים. אבל כולם נתנו לי להרגיש שזה לא כאב פרטי, אלא כאב ציבורי – וזה מה שנתן לי כוח להמשיך״.

לאחר שמונה חודשים עמית השתחרר מבית החולים עם פרוטזה, וכעבור שלושה שבועות כבר התחיל ללמוד תואר בממשל ברייכמן. הוא רצה להתחיל מיד ללמוד, לא להפסיק את העשייה. בקרוב הוא יעבור להרצליה כדי להתקרב לאוניברסיטה. לאורך התקופה, שני משפטים הדהדו לו בראש: המוטו של המ״פ שלו, שי שמריז ז״ל: ״להסתכל על המטרה ולדרוס קדימה״; והמוטו של שאולי גרינגליק ז״ל: ״הכל מנטלי – הכל בראש״. עמית מספר: ״בסוף, בכל בוקר צריך לקום, לעשות פיזיותרפיה, להיכנס לבריכה הטיפולית גם אם ממש לא בא לך. שמעתי את המשפטים האלה בראש כל בוקר, ידעתי שאני עושה את זה למענם״.

עמית ביקש למסור מסר אחד למכיניסטים ולעולם המכינות: ״אחרי הפציעה, הדבר שהכי קשה להתמודד איתו, זה אובדן העצמאות. אובדן היכולת לתרום כפי שהיית רוצה. בתקופת המכינה יש לכם עצמאות לתרום, ליזום, לעשות כל מה שאתם יכולים כדי לסייע למדינת ישראל, אני רואה בכך חשיבות עליונה״.

אנחנו גאים ומתרגשים מסיפורי הגבורה של לוחמי צה״ל ומפקדיו, ביניהם גם בוגרי המכינות הקד״צ. המכינות ממשיכות ללוות, לתת גב, אהבה ותמיכה לבוגרים, שנמצאים בשיקום מפציעות המלחמה בגוף ובנפש. בתשעה באב הזה, נבקש להביט קדימה בתקווה ולהיות ראויים לגבורתם של לוחמי צה״ל ומפקדיו, מתוך לכידות, אחדות ורעות.